ערב תשעה באב תשע”ה

מה הפסדנו בחורבן?
מסופר על זוג הורים שלא זכו לפרי בטן במשך 20 שנות נישואיהם. בשנת ה-21 האישה גילתה שהיא בהריון. מפאת הסכנה הוגדר הריונה כ-“הריון בסיכון”.
בשעת הלידה ניגש הרופא לאב שהמתין בחוץ ואמר לו: “ראה הלידה הסתבכה אני יכול להציל או את האם או את התינוק תחליט!” האבא לא ידע מה לעשות (מבחינה הלכתית מצילים את האם כיוון שיש לוולד דין “רודף”) וביקש לשאול את האישה.
האימא ללא היסוס הודיעה שללא הילד אין ממילא טעם לחייה והתחננה שיצילו את הילד לו התפללה 21 שנה. לאחר שוויתרה על חייה בשביל בנה בשעת הלידה ביקשה מבעלה שהילד ביום הבר-מצווה יאמר קדיש לעילוי נשמתה.
האבא נאלץ לגדלו כאשר שמחה מהולה בעצב: ביום השבעה – נערכה הברית, ב- יום השלושים נערך פדיון הבן, וכל יום הולדת של הילד נערכה במקביל האזכרה לאם שהקריבה את עצמה למענו.
והנה הגיע יום הבר מצווה שלו, באולם האווירה מתוחה הרי זו יום האזכרה ה- 13 לאמא היקרה, יום בו בנה היחיד יאמר קדיש ויקיים את צוואתה.
האבא נותן לילד לעלות חזן בערבית אין עין שלא דמעה במהלך התפילה. לפני הקדיש ניגש האבא לילד ומסביר לו את החשיבות של קיום הצוואה ומתחנן לבנו שיאמר את הקדיש עם רגש…
הילד עמד חזן ואמר קדיש במהירות וללא שום רגש. האבא התעלף וכעס עליו מאד בסיום החגיגה נזף בו: “מדוע לא עשית משהו קטן לאימא שלך?!”
והילד השיב לו בקור רוח: “אבא! עם כל הכבוד אתה מכיר אותה, אני לא!”
ילד כזה מעלה את חמתו של כל בר-דעת, הייתכן שכך יזלזל?!…
זהו המשל, והנמשל פשוט ונוקב:
גם אנחנו כאותו ילד. בית המקדש נחרב וה’ השליך חמתו על עצים ואבנים כדי שאנחנו לא נמות ואיננו מסוגלים להוריד דמעה בקינות. מדוע אין רגש? כיון שאיננו מבינים מה הפסדנו…
היום, ערב תשעה באב ננסה להבין ולחשוב קצת יותר לעומק מהו בית המקדש ומה הוא היה בשביל עם ישראל במהלך הדורות. נתפלל ביחד עם כל עם ישראל שייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים ויהי רצון שנזכה בקרוב ממש שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.