מחשבות של סיום שירות

בת מחזיקה שלט ועליו כתוב לתת מכל הלב

27/08/2018

“זהו! חזרתי הביתה!”זה המשפט שאמרתי בחמישי האחרון, בזמן שנכנסתי לבית שלי אחרי שהחזרתי את כל הציוד שלי מדירת השירות שבה התגוררתי בשנה האחרונה. משפט תמים ופשוט כי הרי, באמת חזרתי אל הבית שלי, אבל עכשיו במחשבה לאחור – לעולם לא עזבתי. כדי להסביר את כל זה אני צריכה לחזור אחורה שנתיים וקצת..
לפני כשנתיים התחלתי את תקופת השירות הלאומי שלי, תחת מרכז בשבילוד, עברתי קורס הדרכת טיולים עם אנשים מקסימים והדרכתי בשבילים חדשים, גליתי על עצמי ועל הסביבה דברים חדשים, גליתי את הקסם שפשוט סובב את כל הארץ שלנו, איך שבכל פינה מסתתר משהו חדש ואם רק נתבונן אפשר לגלות היסטוריה שלמה, סיפורים שלמים, עולמות עצומים בכל מקום! קיבלתי כלים של מפגש עם אנשים, עמידה מול קבוצה, ביטחון עצמי, אמונה בעצמי, ובהמלך שנה שלמה, הולכתי אנשים בשבילי הארץ שבה גדלתי בתקווה שהם יחזרו אליה , יכירו אותה וילמדו עליה עוד ועוד! אחרי שנה אינטנסיבית ומלאה בטוב ורצון להתקדם, החלטתי שאני רוצה לשנות, בחרתי בתקן של קליטת עלייה באפרת. הרבה אמרו לי שעשיתי מעבר קיצוני ושזה ממש שונה, הם לא יודעים כמה שהם טעו.
בתחילת שנה קיבלתי שרשרת, עם מפת ארץ ישראל, בעייני, היא סימלה את המעבר של השנים, מההליכה על הארץ אל הנשיאה שלה קרוב ללב, בכל מקום שאהיה ובכל מפגש. בשנה האחרונה פגשתי ילדים וילדות מכל הגילאים ומכל מיני מקורות ברחבי העולם, שתלתי איתם נרקיסים, שרנו שירים, עשינו הצגות, קראנו סיפורים, למדנו על ירושלים, על הבית, על ההסיטוריה שבעצם מוכיחה שזו הארץ שלנו ושרנו “בני אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה רחל ולאה” כי כולנו עם אחד שהובטחה לו הארץ שעליה אנחנו עומדים כיום! לא פעם שאלו אותי למה אני לא טסה לאמריקה, והתשובה הייתה פשוטה – כי פשוט לא בוער בי, לא מרגיש לי החוסר הזה, וזה בדיוק מה שהשתדלתי להעביר השנה, את החיבור הזה! גילתי את היופי של הדיקדוק של השפה שלנו, וכמה כל נקודה משפיעה, גילתי כמה התקדמות אפשר לעשות כשמתמידים, מקשיבים, מקבלים ועושים רק מאהבה ורצון לטוב! כל כך הרבה דברים שלמדתי מהשנתיים האלה, מהשילוב של שתיהן, יחד עם כל האנשים הגדולים שפגשתי שנתנו בי אמון מלא וסמכו עליי שאצליח! אז תודה לכם, כולכם, שהאמנתם ונתתם לי לעשות ולתת מכל הלב, שהבאתם כוחות בעצם היותכם לידי!
רק לסיום, רציתי לספר על מקרה שקרה לי בדיוק שבוע לפני שסיימתי את השירות, אחד מהילדים שזכיתי להכיר וללוות לתקופה קצרה, עזב את הקבוצה והלך לצד, הלכתי אחריו ושאלתי אותו מה קרה “עצוב לי כי אני מתגעגע למשפחה ולחברים, אבל אני יודע שישראל זה הבית אז אני נשאר כאן” הוא ענה, אני נשארתי ללא מילים וכל מה שיכולתי להציע לו זה חיבוק כדי שידע שהוא לא לבד. אבל המשפט הזה, התמים שמגיע מפה של ילד שעוד מעט יתחיל שנת לימודים ביסודי בארץ חדשה, מסכם את הכל. חזרתי הביתה, אבל בעצם תמיד הייתי כאן, ותמיד אשאר.